דמויות בראי האניאגרם
בעקבות זכייתה של הסדרה “איש חשוב מאד” (העוסקת בדמותו של יהודה לוי) בפרס הטלביזיה לשנת 2014, משתף בדברים שכתבתי לפני מספר חודשים, בעקבות צפייה בסדרה שהניעה בי לא מעט מיתרים.
איש חשוב מאד – איש עצוב מאד
הערות על דמות גיבור הסדרה יהודה לוי בראי האניאגרם
אבנר כהן
טקסט זה מכוון לעוקבים אחר הסדרה שעלתה זה לא מכבר בערוץ 3 של HOT “איש חשוב מאד” מאת שירלי מושיוף, המביאה את דרמת שגרת חייו של יהודה לוי, “מגה סלב” מקומי המגלם את עצמו.
סיפור הסדרה מתחיל לכאורה לאחר הפרידה המתוקשרת מבת זוגו ומראה את תהליך העיבוד ו”החזרה לחיים” שאחרי. כמי שנמנה על חובביו, מצאתי עצמי עוקב אחר הסדרה. בהתחלה מתוך סקרנות מציצנית ובהמשך מתוך התבוננות הולכת ומעמיקה בנבכי האיש, מבעד לעדשת האניאגרם והטיפוס שלו – שלי, שיש בה כדי לטלטל את הדעת עם כל הצצה פנימה.
יהודה לוי בא עם כל החבילה של המפורסם היפה והמוכשר הכוללת: מעריצים/ות, מנעמי החיים, מנהלת ועוזרים אישיים, צלמי פפרצי, תפקידים נחשקים על המסך הקטן והגדול ומה לא. אלא שהחבילה הזו, הנמשכת כבר למעלה מעשור, מביאה עמה גם קונפליקט שהגיבור אינו יכול להסתיר עוד ומשהו מתחיל להתפרק בו פנימה. דווקא עתה, לאחר הפרידה מבת הזוג המפורסמת והמצליחה לא פחות. אקט שכנראה שבר כמה מסכות והעמיד מראה מול הנפש המתקשה כבר להכיל את הקיים.
מתחת למעטפת ה – VIP הנוצצת (ההצגה כנראה חייבת להימשך), הקונפליקט בין הצורך להיות אהוב ולרצות את העולם, לבין החוויה האישית שלו ביחס לתובענות האנשים (בכל המעגלים שסביבו) הרוצים עוד ועוד ממנו, ללא החוסן והחופש הפנימי לבחור ביניהם, הפך לבלתי נסבל.
ככל שההצלחה גוברת והפרסום מחייב, כך הוא מרגיש כבול יותר. ככל שהוא מתאמץ יותר, הוא מתרחק מהפשטות ומהיכולת לאי מאמץ יתר בלהיות הוא עצמו.
במציאות היומיומית, בה הוא מנוהל ע”י אחרים שתפקידם לשמר ולהעצים את הדימוי הציבורי שלו המחייב אותו לשמור על מרחק ייחוס – הוא מתקשה לפתח יחסים “רגילים” עם אנשים כרצונו, מתקשה להתמרד, מתקשה (אם בכלל הוא מסוגל) להציב גבולות למנהלים/ מעריצים/צלמים/מבקרים, מתקשה לוותר על אישור חיצוני ומגיב רע לביקורת הן מקצועית והן אישית. במקום להיות נאמן לעצמו, בטוח בערכו, חזק ברוחו ובעמוד השדרה שלו – הוא מוצא עצמו משועבד לכל אלו. הפער בין לרצות להיות חשוב לבין להרגיש חשוב גדול מאי פעם. הוא נתון למצבי רוח בעיקר קודרים ומתחיל להתחרפן.
הוא חש מאוים כמעט מכל אינטראקציה, מסתגר, ממעט להיראות בפומבי. משתדל כמיטב יכולתו להיות בסדר ונחמד לכל דורש, בעולם בו אף פעם אי אפשר לרצות את כולם. במעמדו הסלבי, לכולם יש ממנו ציפיות (כולל אמו) והקונפליקט הפנימי סוגר עליו… אין חופש, אין פשטות, אין שקט, אין שמחה.
אור גדול נגלה לו בדמותה של רונה, ה”מלצרית השמנה” מהקפה המקומי, שלא ברור לכאורה “מה מצא בה”. היכולת שלה להביט בו בגובה עיניים ללא מניירות, לראות אותו כפי שהוא, לראות את הדברים בכלל כפי שהם ללא דרמה (למשל כאשר יש אצלו הצפה בדירה), להניח לחשבונות הבלתי פוסקים עם ציפיות הסביבה, להתמודד באופן אותנטי עם מה שהחיים מביאים – מדהימה אותו! היא מגלה לו “יבשת חדשה” שכמעט שכח שאפשרית. היא קוסמת לו בפשטות שלה. גורמת לו להיזכר בעצמו ובמי שהיה לפני כל הרעשים. הוא מוצא אצלה שקט לא מוכר. שאמנם מאיים על האגו, אבל מושך את הנפש. הוא מוכן לקחת סיכון.
אינני יודע איך תסתיים הסדרה, או האם תהיה עונה שנייה שתפליג למחוזות אחרים. אינני גם מתיימר לקבוע את הטיפוס האניאגרמי של יהודה לוי. אומר רק שהקונפליקט העמוק בו הוא מתייסר הינו להבנתי מבית היוצר של טיפוס 2.
טיפוסי 2 הינם אוהבי אדם, בעלי כישורים חברתיים מפותחים הרוצים לעשות טוב, לסייע ולתמוך בזולת. הם אמפאטיים וחיוביים, שופעי נתינה המחזקת את היותם נחוצים בחייהם של הסובבים וזקוקים להרגיש אהובים.
ה – 2 הלא מאוזן, מחזיק בחוויה של “אינני יכול בלי אנשים, אבל גם אינני יכול איתם כי הם רוצים ממני בלי סוף”. החוויה הסובייקטיבית בחיים שכאלו היא שאין מקום ואין רשות לאכזב אחרים, קשה לשים גבולות, קשה עוד יותר להרגיש לא נחוץ ו/או לא אהוב. אי אפשר להתנתק מאינפוזיית האישור החיצוני. יש קורבנות ויש קושי לא אפשרי לשלם מחיר חברתי ואישי על הצורך הטבעי כל כך של פשוט להיות. אלו חיים מתישים, מלאי ויתור עצמי כואב ועצוב. לא משנה כמה איש חשוב אתה.
הסדרה רצופה באפיזודות וניואנסים של תגובות, אמירות והתנהגויות של הגיבור השואבות מעולמו של טיפוס 2 וקצרה היריעה מלפרט כאן את כולם.
האניאגרם מציע מפה מדויקת המבחינה היכן אנו עומדים במציאות חיינו. במציאות האמיתית, לא בזו שאנו מספרים לעצמנו עליה. בחכמת אין קץ הוא גם מראה את הנתיב לחופש הנכון לכל טיפוס.
עובדה ידועה היא שיהודה לוי היה בן זוגה של נינט טייב – “המאמי הלאומית”. מי שכמעט ונפלה בשבי של “המרצה הלאומית”, הצליחה לפלס דרכה החוצה ממלכודת הדבש הזו בעור שיניה. לא בטוח שנינט יודעת על קיומו של האניאגרם, אולם נראה שהיטיבה ליצור נתיב מובחן לעצמה על אף מחירי העתק שהיו בדרך.
נאמנה לעצמה היא זזה הלאה. הותירה את בן זוגה לשעבר לכוד עדיין כנראה בכבלי אותו הטיפוס ממש. נותר לעצמו ולמאבקו האישי המבוטא להפליא בסדרה .
שאפו על הסדרה הכתובה, מבוימת ומשוחקת באופן מדויק כל כך.
שאפו על החשיפה האישית של הגיבור (בהנחה שלפחות הרוב אמיתי).
שאפו על הנכונות לצמוח ולזוז קדימה.
“וביושר לבב, שוב תהיי ענווה ובוטחת,
כאחד הדשאים, כאחד האדם”.
(לאה גולדברג)